זמן - חלק א

"עוברים לשעון קיץ" – ופתאום השקיעה של שש שוקעת בשבע.

זה די קטע, לא? איך יתכן שבמחי סיבוב מחוגים הסכמנו כולנו שעכשיו מריצים קדימה את הזמן, והשוס הגדול - שזה אפילו קרה??

הזמן לכשעצמו הוא אובייקטיבי, אבל החוויה שלנו ביחס אליו איתו מטעינה אותו בהרבה רגשות.

אנחנו חיים בתרבות שרואה בזמן נכס, משאב שיש לנצל עד תומו, ורצוי ביעילות. בעולם העסקי אנחנו שואפים לנהל קריירה, להתקדם, להצליח. הרוח המשימתית מביאה לכך שאפילו "ליהנות" הופך להיות לפעמים יעד לסמן עליו וי יותר מאשר חוויה שמתאפשרת בספונטניות.

אלא שלא תמיד זה היה כך.

המעבר לשעון קיץ מהווה בעיני הזדמנות להיזכר שהזמן הוא מושג שאנחנו, בני האדם, המלכנו על עצמנו. שזו תפיסה שבתוכה אנו חיים, מודדים את עצמנו ואת הספקינו. תפיסה שלפעמים מקנה לנו זהות, תחושת שליטה ומסוגלות עצמית, ובפעמים אחרות - רגעי תסכול ואכזבה.

בחרתי לחקור את נושא הזמן מתוך החוויה האישית שלי – שאני לעיתים לחוצה, מזדרזת, מזרזת, מרגישה שאני לא מספיקה את כל מה שאני רוצה... ומתוך ההבנה שזה לא עניין פרטי שלי אלא משהו מובנה בתרבות שלנו. אז מטרת המאמר היא להזכיר לעצמי ולכולנו:

• שבאפשרותנו לפתח חופש מול התפיסה שקיבלנו בירושה

• לתת כלים לפיתוח חופש ביחסים עם זמן

לפני שנתייחס להשפעה התרבותית ולדרכים להשתחרר ממנה – כמה מילים על איך ומתי "נוצר" הזמן.

The Persistence of Memory", Salvador Dali - Simpson's version"

איך ומתי נוצר הזמן

נהוג להסתכל על הזמן כתופעה שהחלה מהמפץ הגדול – אז נוצרו זמן ומרחב, שהם התנאים להתרחשות. וההתרחשויות אכן קרו... בתחילה בטווחי זמן עצומים של מיליוני שנים בין שינוי זה לאחר, ועד לקצב בו אנחנו חיים היום, כשאנו מכנים את המחשב שלנו בשמות גנאי אם לוקח לו יותר מעשר שניות לעלות (אני יודעת שזה לא רק אני...).

ניתן להתייחס למספר סוגים של זמן:

• זמן פיזיקלי – הזמן הליניארי שנע מהעבר דרך ההווה אל העתיד. "זמן שעון" לפיו אנו חיים. במונחים אלו לפני כ-200 מיליון שנה היו כאן דינוזאורים ורק מאוחר יותר, לפני כ 200 אלף שנה – הופיעו הומו סאפיינסים.

• זמן ביולוגי – או "שעון ביולוגי" הוא מבנה מוחי זעיר, שוכן בהיפותלמוס, ומסדיר פעילויות שמתרחשות במחזורים קבועים לאורך היממה, כמו שינה ועירות, תהליכי ניקוי הגוף ועוד.

בנוסף לזמנים "אובייקטיביים" אלו יש גם שני סוגי זמן שהם יותר סובייקטיבים, ובהשפעותיהם אני רוצה להתמקד:

• זמן תרבותי – מתי הזמן הנכון להתחתן? מתי הזמן הנכון לאכול? לתרבויות שונות תפיסות שונות, המייצרות השפעה על הבחירות והחוויה של האנשים החיים באותה תרבות.

• זמן פסיכולוגי – הנטייה האנושית להזדהות עם העבר ומתוך כך לייצר זהות רציפה. הזדהות עם הזמן מאפשרת להיזכר בחוויות נעימות שהיו ולצפות לאירועים משמחים שעתידים לבוא, אך גם מאפשרת לשקוע ברגשות חרטה ואשמה על בחירותינו בעבר, או חרדה ודאגה מהעתיד – שאלו רבדים בזמן הפסיכולוגי שאמנם מייצרים לנו זהות אך גם הרבה סבל.

---

נתחיל עם זמן תרבותי:

תפיסת הזמן בתרבות המודרנית

בתרבות המודרנית – Time is Money . זמן וכסף הם שני משאבים שהיחסים שלנו איתם הם (לרוב) ממקום של חסר, שאיפה שיהיה יותר ממה שיש. בדומה לכסף, גם לזמן יש ערך שניתן למדוד ולכמת לפי היעילות בה השתמשנו בו. אפשר, לתפיסתנו, לבזבז (זמן או כסף) ואפשר לנצלם ביעילות.

אריך פרום מתייחס לאופן בו צמחה תפיסת הזמן המודרנית, וקושר אותה להתפתחות הזרמים הפרוטסטנטיים באירופה בשלהי ימי הביניים. לפי תפיסה זו, שגשוג נתפש כאות ועדות לכך שאלוהים מרוצה ממעשינו בעולם הזה, ועל כך מתגמל אותנו. השקפה זו העלתה סרגל ערכים חדש – המשבח עבודה, יצרנות, יעילות. בתקופה החקלאית ובימי הביניים העבודה הייתה אמצעי בלבד, ועם התפתחות ה"מודרנה" היא הפכה למטרה, מספקת זהות ומשמעות. דקות נעשו יקרות והתפתחה מורת רוח כלפי חוסר היצרנות הכלכלית של הכנסייה הקתולית. השאיפה להתעשר ולהצליח מבחינה חומרית הפכה לתשוקה חובקת כל והניעה את שגשוג הקפיטליזם. ("מנוס מחופש", אריך פרום, 1992).

מה הבעיה עם זה, ברמה החברתית תרבותית?

פרום מתייחס לנטייה של בני האנוש לחפש להם "שליט". לדבריו למרות החופש האישי הרב, אנחנו עדיין נוטים לחפש אישור מבחוץ. אחד ה"שליטים" החיצוניים האלו היא התפיסה שצריך לנצל את הזמן... שתפקיד בכיר, והתקדמות בסולם הדרגות הניהולי מהווה מטרה חשובה ונותנת משמעות לחיים. זה בסדר גמור לשאוף למשרה בכירה, וזה נהדר להשיג אותה. אני ממש לא יוצאת נגד זה, להיפך. גם עבורי העשייה שלי כמאמנת היא מרכיב חשוב בזהות שלי.

הבעיות עם התפיסה הזו נחלקות לדעתי, בצורה גסה, לשתיים:

1. הסבל שאנחנו מייצרים "כל הדרך למעלה" – מוכנים לשאת לימודים שלא מעניינים אותנו בשביל משרה טובה. מוכנים לשאת משרה טובה בשביל השורה שהיא מייצרת בקורות החיים. מניחים בצד ערכים ודברים אחרים שחשובים לנו בחיים, אם הם לא מסתדרים עם התקדמות בעבודה. וכן הלאה וכן הלאה - בחירות ופעולות שמהוות "תשלום מחיר" בהווה למען רווח עתידי לו אנו מצפים. מניסיוני בקליניקה אני יודעת שלא תמיד הציפיות מתממשות כפי שחשבנו. ושעצם הפעולה מתוך תוצאה שאנחנו מצפים לה – מייצרת תלות בתוצאה ומתוך כך אכזבה, תסכול – ובקיצור - סבל.

2. בקצה השני של הסקאלה נמצא הסבל שאנחנו מייצרים כשאנחנו "לא מוצאים את עצמנו", מרגישים שאנחנו לא מממשים את עצמנו, מבולבלים או לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות, וחווים "תקיעות" כשלא התקדמנו בקריירה כפי שציפינו מעצמנו.

אלו ציפיות/ חוויות שהן – לתפיסתי - יותר תרבותיות מאשר אישיות. כלומר, עצם החיים בחברה מודרנית מטמיעים בנו תפיסות עולם ששוזרות בין זמן, הספק ומשמעות. האם נדרש להרחיב מה הסבל שהן מייצרות אצלנו? זה נראה לי מובן. מה שכן - בשביל להשתחרר מהן – צריך קודם כל להכיר בעובדה שקיבלנו אותם בירושה. מעין "גנטיקה תרבותית". וכולנו, פולנים, סובלים בחושך.

מעבר לעולם העבודה, תפיסת הזמן נוכחת בעוד רבדים של חיינו.

אנחנו מזרזים את עצמנו ואת אהובינו... למשל - כשהתבוננתי על התארגנויות הבוקר והערב אצלי בבית, שמתי לב שהמילה שאני אומרת הכי הרבה היא : "יאללה".

יאללה – תתלבשי.

יאללה – צחצחי שיניים.

יאללה חמוד – יש לנו הסעה להספיק.

ההסעה מגיעה, יאללה, צריך לצאת.

אמרתי אותה כל כך הרבה עד ששמתי לב שאפילו המצאתי לה קיצור– "יה". בלי להתכוון מצאתי שאני חוסכת זמן אפילו על מילת הזירוז שלי....

המשוואה של "זמן = כסף" מעלה גם שאלה האם הזמן של כולנו שווה אותו דבר. או שאולי מי שמרוויחה יותר – הזמן שלה שווה יותר? התפיסה החברתית היא שזמנה של המנכ"לית שווה יותר מזמנו של עובד פס הייצור. בין השאר משום שהיא משולמת יותר על זמן עבודתה. האם המשתנה של כסף בהכרח אומר משהו גם על הזמן? האם היחס שלנו יהיה מכבד לשניהם, ולזמן של שניהם, באותה מידה?

נקודות למחשבה...

אז מה אפשר לעשות?

• לזכור שנולדנו לתוך חברה, עם תרבות מסויימת, ואם לא עצרנו רגע להתבונן על יחסינו עם הזמן, סביר להניח שירשנו, בטבעיות, את תפיסת הזמן של התרבות בה אנו חיים. כלומר – אנחנו חווים את עצמנו לא מספיקים, ממהרים, עמוסים... וזו לא חוויה פרטית שלנו. אלא תרבותית.

• ברגע שרואים את "הירושה" הזו אפשר לשנות פרספקטיבה ולהפריד אותה מאיתנו:

לעצור רגע לנשום, לנוח.

לשאול את עצמנו מה באמת חשוב בעינינו בחיים.

לנתק את הקשר שאנחנו יוצרים כל העת בין זמן-הספק ומשמעות.

הרי אנחנו יודעים, שרשימת המטלות לעולם לא נגמרת. אז בואו לפחות נהיה "מספיקים" בעיני עצמנו.

"הזמן ניתן לנו כדי שלא הכל יקרה בבת אחת"

שעון קיץ שמח!