זמן - חלק ב
- Jun 6, 2019
- 4 min read
הי!
לקח לי קצת זמן לפרסם את חלקו השני של המאמר על זמן,
אבל זה כנראה בהלימה לנושא, לא?
אז הנה הוא כאן :-)
תזכורת - החלק הראשון של המאמר עסק באופן שבו "המלכנו" על עצמנו תפיסת זמן שגורמת לנו להרגיש לחוצים, לא מספיקים, ממהרים.
הירושה התרבותית הזו מוטמעת בנו בצורה חזקה אבל בסוף כל חלק של המאמר אני נותנת כלים איך בעיני אפשר בכל זאת להשתחרר ממנה. או לפחות קצת להרפות.
בחלק השני אני רוצה להתמקד בזמן פסיכולוגי – כלומר בנטייה האנושית להזדהות עם העבר ומתוך כך לייצר זהות רציפה.
הזדהות עם הזמן מאפשרת להיזכר בחוויות נעימות שהיו ולצפות לאירועים משמחים שעתידים לבוא, אך גם מאפשרת לשקוע ברגשות חרטה ואשמה על בחירותינו בעבר, או חרדה ודאגה מהעתיד – שאלו רבדים בזמן הפסיכולוגי שאמנם מייצרים לנו זהות אך גם הרבה סבל.
אז מה הבעיה עם זמן פסיכולוגי?
זמן פסיכולוגי הוא הנטייה האנושית לברוח מנוכחות ברגע הזה, ערות למה שמתרחש – אל העבר או העתיד. לנדוד במחשבות אל מה שהיה, או אל מה שיהיה. לפי אקהרט טול – "זמן פסיכולוגי הוא הזדהות עם העבר והשלכה מותנית בלתי פוסקת אל העתיד" (אקהרט טול, "כוחו של הרגע הזה").
טול מדבר על הדחף שלנו לחיות דרך זיכרון וציפייה, כלומר בעיסוק אינסופי בעבר ובעתיד ובחוסר מוכנות לכבד ולהכיר את הרגע הנוכחי ולאפשר לו להיות כפי שהוא. העיסוק בעבר ובעתיד מייצר לנו תחושת זהות, תחושת עצמי רציף ומתמשך – אלא שזוהי זהות כוזבת, לדבריו, שמייצרת לנו גם הרבה סבל: "הזמן נתפש כאמצעי לישועה, בעוד שבמציאות הוא המכשול העיקרי בדרך אליה"
בתמונה: דוק מסביר למרטי איך נוצר זמן מקביל - "בחזרה לעתיד", רוברט זמקיס, 1985
באיזה אופן הזמן הפסיכולוגי גורם לנו סבל?
אנחנו חיים תחת ההנחה שהטוב נמצא בעתיד.
מאחר ואנחנו חותרים לעתיד טוב יותר, אנחנו נותנים לעיתים משקל רב יותר למטרה מאשר לדרך. הדרך היא למעשה ההווה, כי היא מה שמתרחש. התמקדות במטרה העתידית גורמת לנו לייצר מערכת יחסים של מחירים וציפיות עם העתיד. אלא שהחיים לא כאן בשביל לענות על הציפיות שלנו (באמת חוצפה!). ולא אחת הדברים קורים אחרת ממה שציפינו. מידת הסבל נגזרת מהנטייה שלנו לשפוט את מה שמתרחש, להיאבק בו.
עוד אופן שבו מתבטא המאבק בהווה הוא חוסר שביעות הרצון שלנו מעצמנו, כפי שאנחנו עכשיו. חוסר שביעות רצון מיחסינו עם אדם אחר / מהתנהגותו אלינו / חוסר שביעות רצון מהמצב... במילים אחרות כל צורות השליליות הן למעשה מאבק במה שנוכח. יש לנו ציפייה שהדברים יקרו בזמן ובקצב מסויים, וכשזה לא קורה אנחנו נוטים להתאכזב או לכעוס.
אנחנו מתמקדים בחוויה ש"יש בעיה" – מרגישים שכאשר נפתור אותה הדברים ישתפרו – אלא שאין לזה סוף ותמיד יש הווה בעייתי חדש שמטריד אותנו וגורם לנו להתרפק על העבר או לייחל לעתיד.
כמובן שאפשר לתכנן ולפעול למען מה שחשוב לנו. אם אנחנו קובעים טיול עם חברים או פגישה עסקית עוד שבועיים, זה שימוש נהדר בזמן. גם ללמוד מחוויה לא נעימה שחווינו בעבר זו יכולת חשובה לחיינו.
הזמן הפסיכולוגי משתלט על המרחב בצורה מוגזמת אם במקום ללמוד מהחוויה ולהמשיך הלאה, בנוכחות מלאה לדרך ולמתרחש, אנחנו שוקעים ברגשות חרטה, ביקורת עצמית ואשמה על בחירותינו בעבר, או חרדה ודאגה מהעתיד. במקרה הטוב, הדבר "רק" מסיט את תשומת ליבנו מהפעולה הנוכחית, ובמקרה הפחות טוב, הוא משקף מאבק וחוסר קבלה של מה שממילא קורה במציאות.
אבל אם אקבל את הרגע הזה – תהיה לי בכלל מוטיבציה לשנות משהו?
כן.
אגב זו שאלה שחוזרת על עצמה המון עם מתאמנים בקליניקה.
הסיבה לכך בעיני היא שבחברה המודרנית המניע לפעולה הוא הרבה פעמים "בעיה", חסר, צורך.
גם הכלכלה הקפיטליסטית מושתת על זה – מוצר שעונה על צורך אמיתי הוא בעל סיכוי גבוה יותר להצליח מסחרית. אלא שניתן גם לפעול מתוך רצון, בחירה, תשוקה, מניע חיובי. אפשר להנות ולהעריך את מה שיש, עם או בלי קשר לחתירה לשינוי של מה שמפריע לנו.
המאבק במה שנוכח דומה יותר לפול גז בניוטרל. קבלת המציאות, גם כאשר היא לא נעימה לנו, היא הכרחית. באורח פלא הריפיון שבקבלת עצמנו או המצב מאפשרת לדברים להשתנות בצורה מדוייקת, נינוחה ומהירה יותר מאשר כשאנחנו במאבק.
אז מה עושים?
נותנים תשומת לב מלאה לצעד הנוכחי.
זה נהדר שיש מטרה וכיוון ואנחנו יודעים לאן רוצים להגיע.
אך חשוב לכבד את הצעד שאנחנו נוקטים כרגע ולתת לו את מלוא תשומת הלב. לקבל את הקצב שבו הדברים קורים, או את החוויה שלנו במהלכם, מבלי לשפוט. ואני לא מתכוונת ללקבל את החוויה או הקצב במובן של "גזירה משמיים, אין מה לעשות" – אלא לקבל שזה מה שממילא קורה במציאות.
אפשר להמשיך לפעול למען מה שחשוב לנו. רק לתת תשומת לב לדרך, ופחות לתוצאה. הפירות יגיעו בעיתם. "מדובר על שינוי בתודעה – מזמן לנוכחות" (אקהרט טול).
שמים לב לנשימה ולתחושות הגוף שלנו.
תשומת לב לתחושות הגוף ולנשימה היא שער נהדר לרגע הזה, משום שהנשימה והתחושות מתרחשות עכשיו.
גם רגשות ומחשבות מתרחשים עכשיו אך מאחר והחשיבה שלנו משווה, שופטת, מקטלגת – היא יותר מרחיקה מאשר מקרבת אותנו לרגע הזה.
תשומת לב לנשימה משקיטה את הקול הפנימי המברבר ללא הרף במחשבותינו ו"מעירה" אותנו לנכוח למה שמתרחש. נסו את זה. שימו לב לנשימה שלכם, כפי שאתם, עכשיו.
ככל שתהיו מיומנים יותר בתשומת לב לנשימתכם במהלך היום - במהלכן של שיחות חשובות, כשאתם עצבניים על בן הזוג שחזר מאוחר או על הנהג ליד - כך תהיו שקטים ונינוחים יותר מול אותן נסיבות.
שואלים את עצמנו – מה הבעיה כרגע?
אם ננטרל את ההשפעה הפסיכולוגית של תפיסת הזמן על תודעתנו, כלומר לרגע נמחק מתודעתנו את ההשלכות העתידיות של מה שמטריד אותנו, הבעיה תיראה פתאום קטנה ואף לא רלוונטית.
למשל – אם הבעיה היא שאני לא יודע במה אני רוצה לעבוד, או הבעיה היא שאני לא מוצא בת זוג, אם נשאל את עצמנו "כן, אבל מה הבעיה עכשיו, מה מפריע לי עכשיו?" – ברוב המקרים נשים לב שכרגע, אני בסדר עם המצב כפי שהוא.
במילים אחרות, המצב הנוכחי מוגדר כ"בעיה" בעיקר בגלל השלכות עתידיות שלו. העתיד נופל כמשקולת מכבידה שלא עוזרת לנו לנהל את הסיטואציה. אז ההתייחסות ל"מה הבעיה כרגע" מביאה איתה קלילות וגישה עניינית יותר למצב הנוכחי. ובהתאמה גם התגובה שלנו תהיה מותאמת יותר לסיטואציה ופחות עמוסה במשקולות העבר והעתיד.
"סבלנות אין קץ מביאה לתוצאות מיידיות"
נתראה במאמר הבא :-)
Comments